כאשר אנחנו קוראים את סיפורי התנ”ך כסיפורת – לאו דווקא כיצירה דתית – מפתיע לגלות כל פעם מחדש את משמעות הסיפורים ועמקם, ואת המכנה המשותף בין המציאות שלנו למציאות שמתוארת לפני אלפי שנים. הגיבורים שמופיעים בסיפורים העתיקים הם דמויות עגולות ועמוקת – כאשר אפילו גיבורים של ממש כמו שמשון הגיבור מגלים חולשות ומתמודדים עם חסרונות. אפילו דמויות שהסיפור אינו מתמקד בהם, כמו בת שבע מעוררות עניין ושאלות שונות לגבי תחושותיהן ורצונותיהן.
כך למשל אפשר לשאול את עצמנו מה הרגישה בת שבע כאשר דוד המלך בחר בה מבין כל נשות העיר? האם היא שמחה במעמדה החדש? או שאולי אהבה את בעלה, ממש כפי שהוא אהב אותה? האם היא הייתה מודעת לכך שאהבתו של המלך אליה למעשה גזרה את דינו של בעלה למוות? מבלי להתייחס לפרשנויות השונות שמתמקדות במניעיו של דוד ובחטאיו – אפשר לבנות סיפור שלם רק סביב מחשבותיה ורגשותיה המדומיינים של בת שבע עצמה. התנ”ך נוקט כתמיד בלשון תיאורית קצרה ויבשה, ואנחנו לומדים מעט מאד על האישה שיופיה דחף את דוד את חטאיו הגרועים ביותר. רצח, ניאוף וגזילה – כל אלה הן מילים שנקשרות לסיפור הזה. איך הרגישה כבשת הרש עצמה, כאשר היא כיכבה במעללים גדולים אלה?
דוד ושמשון, בת שבע ודלילה
שאלות דומות עולות גם לגבי הגיבורים שעל מניעיהם ורגשותיהם אנחנו יודעים יותר מאשר על אלו של דמויות המשנה. מניעיו של דוד ורמת החומרה של חטאיו נידונו לאורך דורות על ידי חכמים ומלומדים. באופן דומה, דמותו של שמשון הגיבור – אשר עצם כינויו מצביע על הרכיב המרכזי בה – עוררו דיון מתמשך. האם שמשון היה מודע לסכנה הגדולה שטמונה עבורו בתשוקתו לדלילה? יש שיטענו שזה היה חלק מכוח משיכתה, ושהאמון המופלג שהיה לו בה ושהביא למפלתו מצביע דווקא על יצר הרס עצמי. האם זה נכון? איך קורה שאדם חזק ולוחם מניח את נשקו ונותן אמון מלא בדמות לא אמינה כמו דלילה?
כאשר אנשים דתיים קוראים את פרקי התנ”ך הם מוצאים בהם סעד רוחני ובסיס לאמונתם. אבל אין כל סיבה לוותר על קריאתם כעל יצירת ספרות גדולה שאף דמות בה איננה שטחית וכל דמויותיה מעוררות עניין ושאלות. דוד ושמשון – שני גיבורים לוחמים ונערצים שנפלו לקורבן ליצריהם ולתאוות ליבם ושילמו על כך מחיר יקר. בת שבע ודלילה – שתי נשים שהניעו את גלגלי ההיסטוריה היהודית ושינו את פניה.
מה דעתך?